לִרְלוּרִים

אחר כך היו פרסומות.

סיימתי לראות ממש לפני כמה רגעים את "השיבה" (Vozvrashcheniye, 2003), סרטו של אנדריי זוויאגינצב, ואני לא יודע עדיין איך אני מרגיש. סרטים זרים ראיתי בעבר בעיקר בספרדית וצרפתית, אך כמות הדיאלוג בסרט כה מינורית שנדמה שהיה יכול להיות בכל שפה. הנוף הסיבירי הפראי ממלא כל פריים בסרט כמעט, למעט אלו העירוניים וגם שם יש פראיות ממותנת, אלימות המבוטאת בבטון בלבד.

קשה לדמיין כמה זמן ארכה עריכת הסרט. כל פריים מחושב כמו תמונה מושלמת. אור וצל משחקים תפקיד כמו היו אחת הדמויות, הפסקול הוא דמות משנית אך חשובה והוא שר שירים בשפה שאני לא מכיר, שגרמה לי לצחקק מדי פעם כשזהיתי קללה או מילה מוכרת אחרת, שירים של רוח ועלים, שירי התבגרות וים, שלא ייגמרו לעולם. וקריאות שחפים.

הילדים, הנערים, השחקנים הצעירים האלו ראויים לכל שבח ולא רק בהשוואה לשחקנים בני גילם. האמנתי להם כל רגע. להיות ילד זה להיות באפלה. לא להחזיק בכל המידע, ובתור צופים בסרט אנחנו בדיוק באותה העמדה. לא הכל מוסבר, לא בזמן אמת ובטח שלא בדיעבד, והמסתורין הגדול הזה, של האב, של התבגרות והצורך להבין מאיפה באת, נותר על כנו. ואולי עדיף כך. הרי אנחנו לא באמת יודעים הכל, גם כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי להחליט לבד מתי נאכל ולאן נלך. כמה עצוב לגלות שהנער ולדימיר גארין, שגילם את האח הבכור אנדריי, טבע באגם המצולם בסרט, עוד לפני שהופעתו הקולנועית הראשונה והיחידה הגיעה לאקרנים.

התמונות בשחור ולבן המוצגות בסוף הסרט מראות את המציאות כפי שהיינו רוצים לזכור אותה. בהתחלה לא הבנתי את הדיסוננס הזה, אבל אחר כך נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי. בצורך הפשוט הזה לקחת רק את הטוב. רק את היופי.

המחשבות שלי נדדו לא מעט במהלך הצפייה, בכל זאת הסרט איטי מאוד, המועקה שהוא יוצר כאילו מבקשת ממך להתנתק, להפסיק, לא לראות יותר. קשה לעכל שכל כך מעט קורה בכל כך הרבה זמן, עד שהכתובית מכריזה על עוד יום שחלף, ולפתע מבינים שבעצם עבר כל כך מעט. קל לשקוע בתמונות המרשימות האלו, השמיים הרחבים כל כך, ולחבר אליהן מחשבות כהות משל עצמך.

הסיפור פשוט. התמונות האלו צרובות לי בקרנית הזכרון ואני יודע שהלילה אחלום על דגים מתים לאיטם, נושמים בשקית פלסטיק, על מגדל תצפית באמצע אי בודד, על סכין סודית וקופסה שחורה, וילד תלוי מחוץ לחלון מכונית. על הרצון לקפוץ והפחד לטפס גבוה מספיק. כמי שגדל ללא אב בעצמו לא יכולתי להזדהות יותר עם איוון ואנדריי. עם התחושה המוזרה, המפחידה והמרגשת, כשהוא חוזר ונמצא שוב קרוב, עם הידיעה שהנה בקרוב הוא שוב נעלם. והפעם אולי לתמיד.

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

אקס חדר

קודם כל, כמו כמעט תמיד בשלב כלשהו של היום הזה בשנה, "חלל", מאת עמוס בר (הם לא נותנים לעמוס בר קרדיט אלא לדמות, אבל הטקסט היפה והחכם שלו שם).

אהוד היה איתי עוד בבית-הספר היסודי. אף פעם לא היינו חברים, לא זוכר אם שיחקנו באותן קבוצות כשהילדים החזקים בחרו סביבנו את סדר העולם. אחר-כך גם לא שיחקנו יחד, לא בילינו את שעות אחר הצהריים בבהייה במסכים הקמורים של שנות השמונים המאוחרות. כלומר, כן, אך בנפרד. והחלוקה השרירותית ההיא, של הפקידה האקראית שהחליטה לחלק אותנו, עשתה עבודה טובה: אני מצאתי את החברים שלי, והוא את שלו. בתיכון היינו שייכים אחד לשני אפילו פחות. המחיצות הפכו תהומות, המרחקים גדלו ככל שהבנו את ההבדלים שנדרשים מאיתנו כדי להיות. הוא היה שם בשיעורי ספורט, ואף פעם לא דיבר בכיתה. כשחזרתי הביתה לצפון באותו סופ"ש וקראתי בעיתון המקומי שהוא מת חשבתי שזה מישהו אחר אולי. אבל התמונה והשם היו שלו. וגם הלוויה, הייתה שלו. בחום הצהריים הכבד של כרמיאל למרות ספטמבר, מרחק נגיעה מגבעות תן עטורות תלתן וכפרים בלתי מסויידים, הייתה שלו. מישהו בצבא ששומר עלינו, מבוגר ממנו בשנה או שנתיים או פחות, החליט שהלב של אהוד יכול לעשות מה שלב של אדם לא צריך, לא אמור, לבצע.

את מתן הכרתי רק בחטיבה. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנתיים בגיל שבו, כמו שכותב יגאל סרנה בביוגרפיה של יונה וולך, "כל שנה שווה חיים שלמים". החברים שלי, מי שחשבתי אז שהיו חברים וחלקם התגלה מאז כדברים אחרים (וחלקם נותר חברים), הכירו אותו מחוג ריקודים סלוניים (ילדי גבעת מכוש הוכרחו על-ידי אמהותיהם מטופחות הציפורניים ללכת לחוגים האלו ,בזמני שילדי האיריסים הורשו להתפרע או לקרוא) שם נע בחן של בלרינה רוסית ממאה נשכחת. מתן היה בהיר וגבוה, פניו חלביות וצרות ונעריות. נעריות לנצח .מתן היה השראה. הייתי עוקב אחריו בעיני כשעבר במסדרון בעפעפיים מוחשכים, הולך גבוה במסדרונות הפסטל של הגהינום התיכוניסטי שלנו, בגופיה לבנה שעליה כתב בלורד שחור את מילות השיר "Rape Me" של קורט קוביין. ואז מתן הפך לקורט קוביין ,והחלל רק הוסיף להתרחב. מת'יו שפרד התערבב בחלומות שלי עם מתן, יונתן של יונה וולך רץ על גשרים במדיו מוכתמי הדם ושיערו הבהיר בלילות טרופים משינה. כאילו משהו משותף הביא על כולנו את האסונות האלו: העונש היחיד שניתן להעניק על חלומות שווא, על נאמנות עצמית נואשת, על להיות יונתן. ביום הזה אני תמיד חושב גם על מתן.

אני לא רואה הרבה טלוויזיה ממלכתית בימים האלו, ולפעמים גם לא ער בשעה של הצפירה. אולי אני לא פטריוט טוב, אבל מה שאני לא עושה, כמה עמוק שאני לא אהיה שקוע בתוך עצמי ומשוכנע שזה לא באמת האסון שלי לא באמת, ביום הזה אני תמיד מוצא את דרכי למילים ההן של עמוס בר, ולתמונות האחרונות, בקבצים הישנים במחשב ובחלקים הרכים יותר של הזיכרון, שם הן יפות תמיד, של אהוד ש. ומתן ב..

תיכף יהיה אביב שיביא איתו המון אלבומים חדשים, מיותרים בעיקר, אבל גם, אחרי ארבע שנים, שוב את אביתר. אני מחכה. בינתיים, "אותיות פורחות באוויר" מוכיח שהלהקה הקטנה שהתבשלה בימי "עומד על נייר" מהותית ליצירה כמעט כמו אביתר. והוא, הפעם, מהדהד וברור ונוכח הרבה יותר מאשר באלבום הקודם. יש דמיון מסויים בין השיר הזה ובין "תחרות כלבים", שיצא כסינגל באלבום שעבר. עוד פעם אותה תחושת מסע, בהולה כמעט, אבל שלמה יותר, מוכנה יותר לשרוף את העבר ולהניח לו.

בינתיים, לשבת, קליפ שלא ידעתי על קיומו ל-'הרמח"ל'. ביים אסף אסולין, לשיר הסוגר מאלבומו האחרון של אביתר בנאי.

רק בתקופת מבחנים.

לא שזה תירוץ, כי אני לא באמת עושה שום דבר משמעותי עם הזמן שלי מעבר לבזבוז זמן ברשת, איסוף לינקים ("אולי אני ארצה יום אחד לכתוב על זה פוסט"), וצפייה בפרקים של סדרות שכנראה-יש-סיבה-שלא-טרחתי-לראות-עדיין.

ישועה? מישהו? בינתיים רק "אני, אנסטסיה", שנרכש לאחר התלבטות (החבאתי אותו, וחזרתי יום לאחר מכן לקנות) במבצע של דיונון, במכללה, מספק קצת נחת. אני קורא בהפסקות, בעיקר (לא נעים להודות) בשירותים. "ליקוי ירח" יפהפה, אם כי לא סיימתי אותו, ו-"סרטים" היה שילוב של בנאליה וקלישאות-נשיות ומציאות סטודנטיאלית-רגשית מוכרת היטב. אני רוצה להמשיך, רוצה לנעוץ שיניים עד הסוף, כי באמת שכבר נבנה איזהשהו רעב, בינתיים, אבל אין זמן. לא, זה לא מדוייק. הזמן ישנו. אני פשוט עסוק מדי בנוירוזה ואובססיה ומעקב אחרי מחוייבויות (במקום, מחיקתן המיידית מרשימת הטו-דו הקטנה שיושבת לי על הסטטוס-באר כמו צרצר על כתפו של ילד מעץ).

הערב יומולדת עם החברים מגזרת הדרום, אחרי שביום ה', בערב עצמו, סעדתי את עצמי לדעתי בסושי ומיני שרצי-ים. מחר – המציאות kicks back in, והגיע הזמן למועד ב' השני של התואר.

אבל לפני הכול, קריוקי, הלילה.

*אה, וגם: בלוגרים "מקצועיים" זה חרא של עם.

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.

Get the latest Flash Player to see this player.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

הקרנה אחרונה לפני האוסקר.

אתמול, מכללת ספיר.

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?

איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים – ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".

איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

ראשים מדברים

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות – גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך – ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.