יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".
הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.
המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.
סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?
- איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.
הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים – ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.
בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".
אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.
הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.
האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.
הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".
- איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
תינוק לא הורגים פעמיִם
עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.
לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."
זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.
וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.
וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.
חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.
(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
