לִרְלוּרִים

אפרת בן צור וקרני פוסטל בתמונע, 4.8.10

אם למלאכים היו תלתלים שחורים במקום כנפיים, הייתי חושב אולי, לפי השתברויות הקריסטלין וקולות הדולפין הרכים, שהיא בעצם מלאך. כשאפרת בן צור וקרני פוסטל עלו על במת תמונע הקטנה אתמול בלילה, באיחור אופנתי של עשרים ומשהו דקות, מלוות בשלושה נגנים (ועליהם בהמשך), לא היה קשה להבחין מי היא מי: בן צור בשמלה שחורה פשוטה והתלתלים המפורסמים, נעמדה לפני תיבת קסילופון מרובעת וקטנה, אם ככה קוראים לדבר שבעזרתו היא יצרה קשתות של סאונד לאורך הלילה, ולידה, על צ'לו שהיא יכולה באותה המידה לגור בתוכו, קרני פוסטל, שוחה באריג לבן, בשיער בהיר וקול כהה משל אחותה לבמה.

ההופעה מתחילה וקרני פותחת עם התפקיד שמבצע אביתר בנאי ב"גם הים נסוג", ואפרת מהדהדת חזרה אליה, מקרוב מאוד אך בצד הבמה זה נשמע כמו הקלטת אולפן כמעט, כשקרני מאופקת יותר מטבעה, כמו בהקלטה. אפרת מחליפה עבורה את האלקטרוניקה שאבדה בהשתברויות הקול הרך והמתוק שלה, נורה כמו חיצים אל האוויר, וקרני מספקת לאלטו הדק, הכל כך שביר הזה של אפרת, הדהוד עמוק יותר, מחוספס יותר, קצת יותר אפל. כמו הצ'לו שלה. "גם הים נסוג" הוא קריפטונייט רגשי, ואפרת וקרני משתמשות בו נבלות-על.

ואז, כאילו כדי להרוג סופית אחרי "גם הים", הן מתחילות להתפלל, לא לשיר, את שיר האהבה היפה ביותר שכתבה לאה גולדברג, "הלא ידענו". בגרסה הנשית הכפולה, כמו במילים של השיר, אין איש ואישה, רק גופות שלמים נעים באהבה, ובחלל של תמונע הרבה ראשים נעו באהבה ברורה. "קשה לחייך בשירים שלנו", אומרת אפרת אחרי שהשתיים מבצעות שיר של קרני, "תפוס אותי, אני נופלת", היא שרה עם חיוך של ערוץ הילדים. "תיכף יבוא ה-Upper", היא מבטיחה לפני "צוללת" (אותו תבצע, בגרסה שלה מימי ביקיני, גם קרני פוסטל בהמשך) אבל הוא יגיע רק בסוף (כשהשתיים ויבצעו את "בטרם", ואז את הקאבר המופלא ל-"Can't Help Falling in Love with you").

פתיחת המופע בשני שירי משוררות (וולך וגולדברג) כנראה אינה מקרית: המשך המופע כלל ביצועים מרסקים לעמיחי ("בטרם" העוצמתי), זלדה (לא קלטתי את השם, שיר הציפורים והנחשים), שוב גולדברג ("הילדה שרה לנחל", עוד קריפטונייט רגשי) וביצוע באנגלית לשיר של דיקנסון מתוך פרוייקט חדש שאפרת הזכירה. בדרך כלשהי, דרך המילים של אחרים ובעיקר אחרות, שתיהן בנפרד וביחד מצליחות להתחבר למשהו גדול יותר מסך החלקים בנפרד, יותר מהשירים שלהן אולי, וכשהקול העמוק של קרני מרחף מתחת לענני הקול של אפרת, עם המילים הנכונות, זה נשמע כמו משוררות שרות.

"זה תמיד נראה לי קטע מצחיק כזה, הולכים חוזרים, זמן סיגריה", אומרת קרני בהמשך כשהשתיים חוזרות להדרן ומוכיחה שגם היא יודעת להצחיק, כמו אפרת, שמצחקקת לאורך הערב כמעט כמו בהקלטות האולפן, בשירים כמו "שמש", או סתם בין לבין כשהיא מחליפה מבטים עם הנגנים, ששומרים זה עם זה על קשר עין כמעט  לאורך כל הערב, עמית ארז המופלא (אפרת: "הוא הוקפץ לכאן הערב, ואנחנו שמחות שהוא כאן") בגיטרה, תום דרום ("היא התחילה לנגן איתנו הערב לראשונה, ואנחנו שמחות שהיא כאן") על הקלידים, וגיורא פוליטי בכלי הקשה ותופים ("הוא תמיד איתנו, ואנחנו שמחות שהוא כאן").

"אתמול בלילה, עליתי לשמיים"; ככה מתחיל שיר מאוד יפה של אפרת בן צור מהאלבום הראשון, שגם נקרא "אתמול בלילה", ואתמול, בלילה, זה כמעט הרגיש ככה. השילוב בין תהומות הקול של קרני פוסטל, ואפלת הצ'לו הנלווית אליו, והנסיקות המתוקות של אפרת בן צור, עם כל היכולת המטורפת הלוליינית הזו שיש לה בקול, פשוט עובד נהדר, והן נשמעות כמו הרכב אמיתי, לא שתי זמרות ששרות משום מה שירים שלהן ביחד.

אם הייתי יכול לקנות, אפילו בלי עטיפה ופלסטיק, את ההופעה של אתמול כדי לשמוע אותה מדי פעם, או לנצח, הייתי עושה את זה בלי למצמץ לשנייה. בינתיים, כל עוד הן מופיעות יחד, זו לחלוטין הופעת חובה, במיוחד למי שמראש וגם ככה אוהב את קרני ואפרת.

הן מסיימות את המופע בקידה חיננית, קצת דבש לקינוח הדם, בביצוע ל"אבוא אלייך", מהדהדות שוב ושוב ועוד, ואז נעלמות, אבל כל הדרך הביתה, וגם בוקר אחרי זה, לא עוזבות אותך. בדיוק כמו שעושה מוזיקה.

תיכף יהיה אביב שיביא איתו המון אלבומים חדשים, מיותרים בעיקר, אבל גם, אחרי ארבע שנים, שוב את אביתר. אני מחכה. בינתיים, "אותיות פורחות באוויר" מוכיח שהלהקה הקטנה שהתבשלה בימי "עומד על נייר" מהותית ליצירה כמעט כמו אביתר. והוא, הפעם, מהדהד וברור ונוכח הרבה יותר מאשר באלבום הקודם. יש דמיון מסויים בין השיר הזה ובין "תחרות כלבים", שיצא כסינגל באלבום שעבר. עוד פעם אותה תחושת מסע, בהולה כמעט, אבל שלמה יותר, מוכנה יותר לשרוף את העבר ולהניח לו.

בינתיים, לשבת, קליפ שלא ידעתי על קיומו ל-'הרמח"ל'. ביים אסף אסולין, לשיר הסוגר מאלבומו האחרון של אביתר בנאי.

סרטים, בנוסף לאהבתי לקולנוע עצמו, תמיד היו מבחינתי מקור נהדר למוזיקה. "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kiss Me", של U2, היה מוצלח ובאטמני בהרבה, לדעתי, מהסרט שהוליד אותו. בכלל, מוזיקאים פופולריים בולטים שעובדים בתעשיית הקולנוע אינם מחזה נדיר ונראה שטוב שכך. חלקם תורמים יותר מרק שיר. ג'וני גרינווד לבית רדיוהד, לפני דודו טסה, הלחין את הפסקול ל-"בסוף יהיה דם" הכמעט-זוכה אוסקר. ביורק רקחה פסקול מופלא ל-"רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר (גם בזכות ת'ום יורק), ואדי ודר הלחין את הפסקול המוצלח של "Into the Wild" (פספוס גדול של מפיצי הסרטים בארץ). סקין, האמת, אולי קצת פחות מעניינת את רוב העולם מאז פירוקה של סקאנק אנאנסי, אחד מההרכבים הכי אנדר-מוערכים בניינטיז לטעמי, שדווקא זכו להצלחה אירופאית (וישראלית. הם אפילו הופיעו ב-"עיר הנוער" בחיפה). אבל היא לא הפסיקה לעניין אותי. אז אפשר להבין שהייתי סקרן כששמעתי שיש לה שיר חדש שאני לא מכיר, ועוד יותר סקרן כשהבנתי שזה שיר פסקול-י.

השיר, "Tear Down These Houses", היה מועמד לפרס האוסקר האיטלקי (הם קוראים לו הפרס ע"ש דויד די דונטלו). השם שלו גרם לי בהתחלה לרפרנס קל למלחמה האחרונה. ויש בזה משהו, כי זו עוד בלדת רוק עם הקול האגרסיבי והמזוהה הזה של סקין (אם כי, מאז הסקאנק, היא קצת התרככה). מי שעקב בשנים האחרונות ראה שהיא שחררה עד היום שני אלבומי סולו, שהכילו אי-אילו פנינים, אבל בשורה התחתונה לא באמת סיפקו את הפאנץ' והאטיטיוד של ימי הלהקה. אז גם השיר הזה לא באמת נוסק לגבהים של "Weak" או "Brazen" (או לשפל של "Pickin on Me", שיר נפלא ודי אנונימי מהאלבום השני של הלהקה) אבל משהו, בחריקה הקטיפתית הזו של הקול של סקין, פשוט עושה לי נעים. משהו כמעט נוסטלגי. הקליפ עצמו גרם לי לרגע לפלאשבק לזה של "Secretly", מאלבומה האחרון של להקת-האם, אבל הפעם זה לא קליפ עם סרט רקע מומצא, אלא כמובן קטעים מהסרט האיטלקי "Parlami D'amore" שבפסקולו כלול השיר.