לִרְלוּרִים

אחר כך היו פרסומות.

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

אקס חדר

קודם כל, כמו כמעט תמיד בשלב כלשהו של היום הזה בשנה, "חלל", מאת עמוס בר (הם לא נותנים לעמוס בר קרדיט אלא לדמות, אבל הטקסט היפה והחכם שלו שם).

אהוד היה איתי עוד בבית-הספר היסודי. אף פעם לא היינו חברים, לא זוכר אם שיחקנו באותן קבוצות כשהילדים החזקים בחרו סביבנו את סדר העולם. אחר-כך גם לא שיחקנו יחד, לא בילינו את שעות אחר הצהריים בבהייה במסכים הקמורים של שנות השמונים המאוחרות. כלומר, כן, אך בנפרד. והחלוקה השרירותית ההיא, של הפקידה האקראית שהחליטה לחלק אותנו, עשתה עבודה טובה: אני מצאתי את החברים שלי, והוא את שלו. בתיכון היינו שייכים אחד לשני אפילו פחות. המחיצות הפכו תהומות, המרחקים גדלו ככל שהבנו את ההבדלים שנדרשים מאיתנו כדי להיות. הוא היה שם בשיעורי ספורט, ואף פעם לא דיבר בכיתה. כשחזרתי הביתה לצפון באותו סופ"ש וקראתי בעיתון המקומי שהוא מת חשבתי שזה מישהו אחר אולי. אבל התמונה והשם היו שלו. וגם הלוויה, הייתה שלו. בחום הצהריים הכבד של כרמיאל למרות ספטמבר, מרחק נגיעה מגבעות תן עטורות תלתן וכפרים בלתי מסויידים, הייתה שלו. מישהו בצבא ששומר עלינו, מבוגר ממנו בשנה או שנתיים או פחות, החליט שהלב של אהוד יכול לעשות מה שלב של אדם לא צריך, לא אמור, לבצע.

את מתן הכרתי רק בחטיבה. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנתיים בגיל שבו, כמו שכותב יגאל סרנה בביוגרפיה של יונה וולך, "כל שנה שווה חיים שלמים". החברים שלי, מי שחשבתי אז שהיו חברים וחלקם התגלה מאז כדברים אחרים (וחלקם נותר חברים), הכירו אותו מחוג ריקודים סלוניים (ילדי גבעת מכוש הוכרחו על-ידי אמהותיהם מטופחות הציפורניים ללכת לחוגים האלו ,בזמני שילדי האיריסים הורשו להתפרע או לקרוא) שם נע בחן של בלרינה רוסית ממאה נשכחת. מתן היה בהיר וגבוה, פניו חלביות וצרות ונעריות. נעריות לנצח .מתן היה השראה. הייתי עוקב אחריו בעיני כשעבר במסדרון בעפעפיים מוחשכים, הולך גבוה במסדרונות הפסטל של הגהינום התיכוניסטי שלנו, בגופיה לבנה שעליה כתב בלורד שחור את מילות השיר "Rape Me" של קורט קוביין. ואז מתן הפך לקורט קוביין ,והחלל רק הוסיף להתרחב. מת'יו שפרד התערבב בחלומות שלי עם מתן, יונתן של יונה וולך רץ על גשרים במדיו מוכתמי הדם ושיערו הבהיר בלילות טרופים משינה. כאילו משהו משותף הביא על כולנו את האסונות האלו: העונש היחיד שניתן להעניק על חלומות שווא, על נאמנות עצמית נואשת, על להיות יונתן. ביום הזה אני תמיד חושב גם על מתן.

אני לא רואה הרבה טלוויזיה ממלכתית בימים האלו, ולפעמים גם לא ער בשעה של הצפירה. אולי אני לא פטריוט טוב, אבל מה שאני לא עושה, כמה עמוק שאני לא אהיה שקוע בתוך עצמי ומשוכנע שזה לא באמת האסון שלי לא באמת, ביום הזה אני תמיד מוצא את דרכי למילים ההן של עמוס בר, ולתמונות האחרונות, בקבצים הישנים במחשב ובחלקים הרכים יותר של הזיכרון, שם הן יפות תמיד, של אהוד ש. ומתן ב..