ארכיון חודש פברואר, 2009

ואלס עם יאיר

23 בפברואר 2009

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.

אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

סינמטק שדרות, הקרנה אחרונה לפני האוסקר.

הקרנה אחרונה לפני האוסקר.

בוא הביתה, איש ציפור

19 בפברואר 2009

לגלעד.

אתמול, מכללת ספיר.

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

17 בפברואר 2009

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?

bashir
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים – ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".

איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

12 בפברואר 2009

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

ראשים מדברים

ראשים מדברים

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com

ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות – גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך – ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.

מלך היער

9 בפברואר 2009

"כי ממנו תאכל
ואותו לא תכרות
כי האדם עץ השדה
"
-דברים כ', י"ט

"כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה
…"
-נתן זך


איני זוכר מנין באתי.

תחילה היה חושך גדול, וסביבי הייתה רק תהום. ואני הייתי רעיון, או חלום, של מישהו או משהו אחר.

אחר כך, הייתי שיר. וכשסיימו לשיר אותי, נפלתי מטה בדממה רכה. זה לא כאב כשפגעתי באדמה. ואז לאט, סחוף רוחות ושטוף מים, שקעתי בה.

אותה רוח שתלה אותי בקצה של שדה קוצים, ששרפה השתוללה בו פעם, והאדמה שלו עוד לא הספיקה להצעיר מחדש. שם הכיתי שורשים, באדמה החרוכה, וחיכיתי לגשם ימים רבים. הגשם לא בא, עננים כבדים ושמנים התגלגלו מעליי וצחקו מלמעלה, כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל, ענפיי תמיד ינסו לגעת בהם ואף פעם לא יצליחו.

חיכיתי לגשם שוב. העננים רקדו בשמיים כל האביב וכל הקיץ וכל הסתיו. בחורף הנצתי. האדמה שנרטבה גם היא החלה לעטות ירוק. לאט לאט צמחתי, שולח ענפים חדשים למעלה, אל העננים הצוחקים והצודקים תמיד.

ויום אחד הייתי לעץ. לא זוכר איך. גזעי צמח סביבי בלי שאשים לב, אולי.

יום אחד הרגשתי במורד גבי ליטוף עדין, וצחוק רך. ילד בא וטיפס, ואסף בידיו הקטנות את עליי הנושרים. שמחתי שלא ירקבו עוד סתם לצד שורשיי, שמישהו אחר ישמח בהם עכשיו, כשאין הם יכולים עוד להצל, עליי. כשהילד צחק, זה כלל לא נשמע כמו צחוק של ענן.

הילד סיפר לי סודות, ואני סיפרתי לו גם. הוא העביר את טביעות אצבעותיו על טביעות גזעי, ולבש על ראשו כתרים, עשויים מעליי. אני מלך היער, אמר. שאלתי, מהו היער? אך הוא לא ענה.

יום אחד, באמצע משחק, עצר הילד ואמר, אני רעב. שאלתי, מהו רעב? אך הוא לא שמע. אין לך איזה תפוח? שאל. ניסיתי להזכר. חיפשתי בשורשיי, בגזעי, בענפים הרכים עדיין. ואז מעומק נסתר, הרגשתי את דמי זורם בעורקיי, מהשורש אל קצות הענפים. פרי אדום החל להופיע בקצה אצבעותיי. צימחתי בשבילו תפוח, והוא קטף בלי דעת ונגס עד ששבע. ואז נרדם.

כל הלילה צמחו תפוחים, אדומים כדם, ובבוקר הוא קטף מהם בשקט, והלך, צועד על שני גזעים רכים, שונים כל כך משלי. ראיתי אותו נעשה קטן יותר וצועד, צועד דרך השדה הצהוב. נעלם.

אהבתי את הילד, נורא. והילד היה מאושר. הוא חרט בתחתית גזעי צורה, ואמר שזה לב. שאלתי מהו לב, אך הוא לא הקשיב. חשבתי לעצמי, אולי הלב הוא אותו עומק נסתר, המצמיח תפוחים ומשנה עונות סביב. המביא את האביב, ומנחם בסתיו. והזמן חלף לו, ואני צמחתי. גם הילד צמח. יום אחד חרט על גזעי לב אחר. שם לא שלי. אהבה שלו, חדשה.

הילד נעלם לתקופות ארוכות, לפעמים שעות, לפעמים ימים. כשלא היה לידי, שרתי לנחל. פעם לא בא עונה שלמה.

הקיץ ניחם אותי, אך זרועותיו הבוערות גירשו את עליי, ושורשיי צמאו מאוד מנשיקתו. עשבים שוטים צימחו סביב שורשיי, ולא היה מי שיעקור אותם.

יום אחד, הילד חזר. נופפתי אליו מרחוק בזרועות העץ שלי, הכבדתי את תפוחיי הכואבים מגעגוע, שייפלו לקראתו, לכבודו. כמה גדל, הילד. ראיתי כשהתקרב, דרך השדה ששביל נסלל עליו בינתיים. ילד גדול, אולי, אבל עדיין ילד.

ראיתי בעיניו עצב, כאילו קומתו החדשה הכבידה עליו. בעצמי זכרתי את כובד הגזע, את עול העונות, משקל הימים החולפים תחת ענן. ראיתי איך גם זרועותיו צמחו, והבנתי שכמוני, גם הוא תמיד ינסה לגעת באפור-הכחול-השחור של מעלה. כמוני, אולי תמיד לא יצליח.

אמרתי בלחש, בוא, ילד. תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים שלי ותאכל את התפוחים. תשחק בצלי ותהיה מאושר. הילד משך בכתפיו, ואמר, אני גדול מדי לטפס, גדול מדי לשחק. אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. "יש לך כסף?", שאל, ואני שאלתי מהו כסף, אך הוא לא שמע.

כשהתפוח הראשון נפל פתאום, הרגשתי קל יותר.

הילד טיפס שוב על גזעי, ללא צחוק הפעם, וידיו כמו הרוח, תלשו את פירותיי. שמחתי, הבנתי שאולי כך ישיג את מבוקשו, אולי כך ישמח. ידעתי שכל עוד הוא קוטף מתפוחיי הוא כאן, ואוכל לשיר לו, ולשמוע אותו שר. והייתי מאושר.

אך תפוחיי אזלו, דמי נגמר. ואחרי אותו יום הילד שוב לא בא, ימים רבים, הרבה לילות.

העננים התגלגלו מעליי בדממה, אותה עונה. המטר היה קצר וכואב, וחסר רחמים. הציפורים המעטות שעצרו על ענפיי לדבר, מדי פעם, מיהרו עתה תחת ענני הסופה, לארצות חמות יותר.

יום אחד נחת דרור אחד על ענפי, והציע לי להחליף את שורשיי, בכנפיו. אך לפני שהספקתי לחשוב, לענות, הוא פרש את כנפיו הבהירות, ונקש במקורו, ורגע אחר כך כבר קרע עננים במעופו המהיר דרומה. קח אותם, לא הספקתי לומר. תן לי כנף וקח את שורשיי.

רוח גדולה נשבה בימים שאחרי, ועליי כזבו ונפלו. נותרתי עירום, בקצה השדה שלי, שנעשה יותר קטן עם כל שנה. הרוח הרעיד את ענפיי, ואז שבר אחד בקול ברק ורעם. לא הרגשתי דבר. הבטתי מטה וראיתי אותו. הילד שלי. שגדל. הוא חזר.

שיערו הכהה הבהיר טיפה, ונעשה יותר דק. קומתו גבהה, אך גבו כבר לא נמתח כגבו של מלך יער. הוא הרים את הענף בפליאה, הביט מעלה, ומבטו שאל.

"אני רוצה בית, שיהיה לי חם", אמר הילד, לעצמו אולי. "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?". עניתי מיד, בשקט, בניד ענף. שמחתי כל כך.

כשהענף השני פגע ברצפה, הרגשתי קל יותר.

הילד שוב טיפס על גזעי, כמו אז, כשהוא היה מלך היער, ואני הייתי העץ הכי גבוה בעולם. ועננים שהתגלגלו מעלינו ביחד, לא העזו לצחוק, לא עצרו להוריד גשם אפילו פעם אחת.

ענפיי נחתו לארץ, נחים על שורשיי, עד שאהבתו הותירה ממני גזע בלבד. בשמיים למעלה קרא דרור, בשיר נפלא.

כשהלך הפעם, לא חזר זמן רב. לילה אחד, בעת שישנתי, מישהו סייד את גזעי בלבן. לא הוספתי לצמח עוד תפוחים, לא היה בשביל מי, או בשביל מה.

ולפעמים הרגשתי את ענפיי החסרים, נעים ברוח. לפעמים הרגשתי איך זרועותיי, ממרחק רב, הן קירותיו של בית עכשיו, ביתו של הילד שלי. ובין הקירות שסוככתי, שמעתי תינוק בוכה. שמעתי אישה צוחקת, ומים שורקים, ושמש קיץ, ורוח מלטפת לחי רכה בימי שבת בגינה. ורחש אהבה, ואורות זמניים חולפים בלילה, וקולות שבחושך נשמעים רכים כל כך, רכים מדי.

וכל הזמן הזה, שנות תהום, מלך היער נח תחת ענפיי.

כשחזר שוב, כבר נצבע גזעי בלובן מושלם. כל מה שנותר ממני, פרט לשורשיי.

עמדנו שם בשקט. הרוח רטטה סביב, אך לא היו עוד ענפים שינועו וידברו בה.

הילד נראה זקן ועצוב. האם לא שמרו עליו ענפיי? האם קירות העץ לא הגנו על אושרו, או שמא חלף לבדו, כאורות זמניים של לילה? האם בגלל זה חזר?

"אני רוצה סירה", אמר בסוף, אולי לא לי, אלא לעצמו. "שתיקח אותי הרחק, הרחק מכאן".

הוא הניח עליי יד, מקומטת כטביעות אצבעותיי. מדד אותי בחיבוק, במוטת זרועותיו. "אני מצטער", אמר.

כשגזעי פגע באדמה, הרגשתי קל יותר מאי פעם.

ימים רבים אחר כך, נחת על גזעי דרור אחד. הוא סיפר שראה את הילד שלי, בלב ים, שט על פני המים הגדולים בסירה לבנה, מהירה. לא שאלתי מהו הים. הייתי מאושר.

העננים התחלפו באחרים, שאפילו לא זכרו כיצד סבי-סבי-סביהם צחקו, כשעוד הייתי חשכה, רעיון, שיר, התחלה. כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל… וגם כשגדלתי, ענפיי בקירות הבית, וגזעי שעכשיו הוא סירה, והילד שלי, כולם מנסים עדיין לגעת מעלה.

לא שמעתי כבר את העננים, אם צחקו. שוב קרבתי לאדמה, לחזור לאותה חשכה. להיות שוב חלום.

שנים ארוכות חלפו. תהום של זמן.

כבר לא הנעתי בדמיון את ענפיי. לא צימחתי תפוחי חלום, בלילה.

ויום אחד, הילד חזר. הוא לא אמר כלום. תווי פניו נעשו חרושים, כקליפת הגזע ממנו בנה סירה. זרועותיו צמקו, כענפים כמושי שרב. הוא נראה עייף מאוד, הילד שלי. מלך היער.

עמדנו שם שעה ארוכה. נצח שלם.

סביבנו התחלפו שמשות וילדים גדלו ועצים נפלו ביערות שלא היה בהם איש שישמע.

האור התחלף, הזהיב וכבה, חוזר והולך, שב ונשנה.

עמדנו בנצח, אני בשורשיי, הוא בענפי זרועותיו.

לבסוף, לאט לאט, תוך שהוא חורק בשיניו, שלח הילד יד אחת מטה, ועוד אחת, והתיישב לנוח בגומחה, ששיקעו בגזעי הגשם, הגעגוע והזמן.

"אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד. "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאוד".

וישבנו שם, יחד, בלי לומר דבר. כי הוא כל כך קטן, ואני כל כך לנצח.

והייתי מאושר.