לִרְלוּרִים

קודם כל, כמו כמעט תמיד בשלב כלשהו של היום הזה בשנה, "חלל", מאת עמוס בר (הם לא נותנים לעמוס בר קרדיט אלא לדמות, אבל הטקסט היפה והחכם שלו שם).

אהוד היה איתי עוד בבית-הספר היסודי. אף פעם לא היינו חברים, לא זוכר אם שיחקנו באותן קבוצות כשהילדים החזקים בחרו סביבנו את סדר העולם. אחר-כך גם לא שיחקנו יחד, לא בילינו את שעות אחר הצהריים בבהייה במסכים הקמורים של שנות השמונים המאוחרות. כלומר, כן, אך בנפרד. והחלוקה השרירותית ההיא, של הפקידה האקראית שהחליטה לחלק אותנו, עשתה עבודה טובה: אני מצאתי את החברים שלי, והוא את שלו. בתיכון היינו שייכים אחד לשני אפילו פחות. המחיצות הפכו תהומות, המרחקים גדלו ככל שהבנו את ההבדלים שנדרשים מאיתנו כדי להיות. הוא היה שם בשיעורי ספורט, ואף פעם לא דיבר בכיתה. כשחזרתי הביתה לצפון באותו סופ"ש וקראתי בעיתון המקומי שהוא מת חשבתי שזה מישהו אחר אולי. אבל התמונה והשם היו שלו. וגם הלוויה, הייתה שלו. בחום הצהריים הכבד של כרמיאל למרות ספטמבר, מרחק נגיעה מגבעות תן עטורות תלתן וכפרים בלתי מסויידים, הייתה שלו. מישהו בצבא ששומר עלינו, מבוגר ממנו בשנה או שנתיים או פחות, החליט שהלב של אהוד יכול לעשות מה שלב של אדם לא צריך, לא אמור, לבצע.

את מתן הכרתי רק בחטיבה. הוא היה מבוגר מאיתנו בשנתיים בגיל שבו, כמו שכותב יגאל סרנה בביוגרפיה של יונה וולך, "כל שנה שווה חיים שלמים". החברים שלי, מי שחשבתי אז שהיו חברים וחלקם התגלה מאז כדברים אחרים (וחלקם נותר חברים), הכירו אותו מחוג ריקודים סלוניים (ילדי גבעת מכוש הוכרחו על-ידי אמהותיהם מטופחות הציפורניים ללכת לחוגים האלו ,בזמני שילדי האיריסים הורשו להתפרע או לקרוא) שם נע בחן של בלרינה רוסית ממאה נשכחת. מתן היה בהיר וגבוה, פניו חלביות וצרות ונעריות. נעריות לנצח .מתן היה השראה. הייתי עוקב אחריו בעיני כשעבר במסדרון בעפעפיים מוחשכים, הולך גבוה במסדרונות הפסטל של הגהינום התיכוניסטי שלנו, בגופיה לבנה שעליה כתב בלורד שחור את מילות השיר "Rape Me" של קורט קוביין. ואז מתן הפך לקורט קוביין ,והחלל רק הוסיף להתרחב. מת'יו שפרד התערבב בחלומות שלי עם מתן, יונתן של יונה וולך רץ על גשרים במדיו מוכתמי הדם ושיערו הבהיר בלילות טרופים משינה. כאילו משהו משותף הביא על כולנו את האסונות האלו: העונש היחיד שניתן להעניק על חלומות שווא, על נאמנות עצמית נואשת, על להיות יונתן. ביום הזה אני תמיד חושב גם על מתן.

אני לא רואה הרבה טלוויזיה ממלכתית בימים האלו, ולפעמים גם לא ער בשעה של הצפירה. אולי אני לא פטריוט טוב, אבל מה שאני לא עושה, כמה עמוק שאני לא אהיה שקוע בתוך עצמי ומשוכנע שזה לא באמת האסון שלי לא באמת, ביום הזה אני תמיד מוצא את דרכי למילים ההן של עמוס בר, ולתמונות האחרונות, בקבצים הישנים במחשב ובחלקים הרכים יותר של הזיכרון, שם הן יפות תמיד, של אהוד ש. ומתן ב..