"כי ממנו תאכל
ואותו לא תכרות
כי האדם עץ השדה"
-דברים כ', י"ט
"כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה…"
-נתן זך
איני זוכר מנין באתי.
תחילה היה חושך גדול, וסביבי הייתה רק תהום. ואני הייתי רעיון, או חלום, של מישהו או משהו אחר.
אחר כך, הייתי שיר. וכשסיימו לשיר אותי, נפלתי מטה בדממה רכה. זה לא כאב כשפגעתי באדמה. ואז לאט, סחוף רוחות ושטוף מים, שקעתי בה.
אותה רוח שתלה אותי בקצה של שדה קוצים, ששרפה השתוללה בו פעם, והאדמה שלו עוד לא הספיקה להצעיר מחדש. שם הכיתי שורשים, באדמה החרוכה, וחיכיתי לגשם ימים רבים. הגשם לא בא, עננים כבדים ושמנים התגלגלו מעליי וצחקו מלמעלה, כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל, ענפיי תמיד ינסו לגעת בהם ואף פעם לא יצליחו.
חיכיתי לגשם שוב. העננים רקדו בשמיים כל האביב וכל הקיץ וכל הסתיו. בחורף הנצתי. האדמה שנרטבה גם היא החלה לעטות ירוק. לאט לאט צמחתי, שולח ענפים חדשים למעלה, אל העננים הצוחקים והצודקים תמיד.
ויום אחד הייתי לעץ. לא זוכר איך. גזעי צמח סביבי בלי שאשים לב, אולי.
יום אחד הרגשתי במורד גבי ליטוף עדין, וצחוק רך. ילד בא וטיפס, ואסף בידיו הקטנות את עליי הנושרים. שמחתי שלא ירקבו עוד סתם לצד שורשיי, שמישהו אחר ישמח בהם עכשיו, כשאין הם יכולים עוד להצל, עליי. כשהילד צחק, זה כלל לא נשמע כמו צחוק של ענן.
הילד סיפר לי סודות, ואני סיפרתי לו גם. הוא העביר את טביעות אצבעותיו על טביעות גזעי, ולבש על ראשו כתרים, עשויים מעליי. אני מלך היער, אמר. שאלתי, מהו היער? אך הוא לא ענה.
יום אחד, באמצע משחק, עצר הילד ואמר, אני רעב. שאלתי, מהו רעב? אך הוא לא שמע. אין לך איזה תפוח? שאל. ניסיתי להזכר. חיפשתי בשורשיי, בגזעי, בענפים הרכים עדיין. ואז מעומק נסתר, הרגשתי את דמי זורם בעורקיי, מהשורש אל קצות הענפים. פרי אדום החל להופיע בקצה אצבעותיי. צימחתי בשבילו תפוח, והוא קטף בלי דעת ונגס עד ששבע. ואז נרדם.
כל הלילה צמחו תפוחים, אדומים כדם, ובבוקר הוא קטף מהם בשקט, והלך, צועד על שני גזעים רכים, שונים כל כך משלי. ראיתי אותו נעשה קטן יותר וצועד, צועד דרך השדה הצהוב. נעלם.
אהבתי את הילד, נורא. והילד היה מאושר. הוא חרט בתחתית גזעי צורה, ואמר שזה לב. שאלתי מהו לב, אך הוא לא הקשיב. חשבתי לעצמי, אולי הלב הוא אותו עומק נסתר, המצמיח תפוחים ומשנה עונות סביב. המביא את האביב, ומנחם בסתיו. והזמן חלף לו, ואני צמחתי. גם הילד צמח. יום אחד חרט על גזעי לב אחר. שם לא שלי. אהבה שלו, חדשה.
הילד נעלם לתקופות ארוכות, לפעמים שעות, לפעמים ימים. כשלא היה לידי, שרתי לנחל. פעם לא בא עונה שלמה.
הקיץ ניחם אותי, אך זרועותיו הבוערות גירשו את עליי, ושורשיי צמאו מאוד מנשיקתו. עשבים שוטים צימחו סביב שורשיי, ולא היה מי שיעקור אותם.
יום אחד, הילד חזר. נופפתי אליו מרחוק בזרועות העץ שלי, הכבדתי את תפוחיי הכואבים מגעגוע, שייפלו לקראתו, לכבודו. כמה גדל, הילד. ראיתי כשהתקרב, דרך השדה ששביל נסלל עליו בינתיים. ילד גדול, אולי, אבל עדיין ילד.
ראיתי בעיניו עצב, כאילו קומתו החדשה הכבידה עליו. בעצמי זכרתי את כובד הגזע, את עול העונות, משקל הימים החולפים תחת ענן. ראיתי איך גם זרועותיו צמחו, והבנתי שכמוני, גם הוא תמיד ינסה לגעת באפור-הכחול-השחור של מעלה. כמוני, אולי תמיד לא יצליח.
אמרתי בלחש, בוא, ילד. תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים שלי ותאכל את התפוחים. תשחק בצלי ותהיה מאושר. הילד משך בכתפיו, ואמר, אני גדול מדי לטפס, גדול מדי לשחק. אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. "יש לך כסף?", שאל, ואני שאלתי מהו כסף, אך הוא לא שמע.
כשהתפוח הראשון נפל פתאום, הרגשתי קל יותר.
הילד טיפס שוב על גזעי, ללא צחוק הפעם, וידיו כמו הרוח, תלשו את פירותיי. שמחתי, הבנתי שאולי כך ישיג את מבוקשו, אולי כך ישמח. ידעתי שכל עוד הוא קוטף מתפוחיי הוא כאן, ואוכל לשיר לו, ולשמוע אותו שר. והייתי מאושר.
אך תפוחיי אזלו, דמי נגמר. ואחרי אותו יום הילד שוב לא בא, ימים רבים, הרבה לילות.
העננים התגלגלו מעליי בדממה, אותה עונה. המטר היה קצר וכואב, וחסר רחמים. הציפורים המעטות שעצרו על ענפיי לדבר, מדי פעם, מיהרו עתה תחת ענני הסופה, לארצות חמות יותר.
יום אחד נחת דרור אחד על ענפי, והציע לי להחליף את שורשיי, בכנפיו. אך לפני שהספקתי לחשוב, לענות, הוא פרש את כנפיו הבהירות, ונקש במקורו, ורגע אחר כך כבר קרע עננים במעופו המהיר דרומה. קח אותם, לא הספקתי לומר. תן לי כנף וקח את שורשיי.
רוח גדולה נשבה בימים שאחרי, ועליי כזבו ונפלו. נותרתי עירום, בקצה השדה שלי, שנעשה יותר קטן עם כל שנה. הרוח הרעיד את ענפיי, ואז שבר אחד בקול ברק ורעם. לא הרגשתי דבר. הבטתי מטה וראיתי אותו. הילד שלי. שגדל. הוא חזר.
שיערו הכהה הבהיר טיפה, ונעשה יותר דק. קומתו גבהה, אך גבו כבר לא נמתח כגבו של מלך יער. הוא הרים את הענף בפליאה, הביט מעלה, ומבטו שאל.
"אני רוצה בית, שיהיה לי חם", אמר הילד, לעצמו אולי. "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?". עניתי מיד, בשקט, בניד ענף. שמחתי כל כך.
כשהענף השני פגע ברצפה, הרגשתי קל יותר.
הילד שוב טיפס על גזעי, כמו אז, כשהוא היה מלך היער, ואני הייתי העץ הכי גבוה בעולם. ועננים שהתגלגלו מעלינו ביחד, לא העזו לצחוק, לא עצרו להוריד גשם אפילו פעם אחת.
ענפיי נחתו לארץ, נחים על שורשיי, עד שאהבתו הותירה ממני גזע בלבד. בשמיים למעלה קרא דרור, בשיר נפלא.
כשהלך הפעם, לא חזר זמן רב. לילה אחד, בעת שישנתי, מישהו סייד את גזעי בלבן. לא הוספתי לצמח עוד תפוחים, לא היה בשביל מי, או בשביל מה.
ולפעמים הרגשתי את ענפיי החסרים, נעים ברוח. לפעמים הרגשתי איך זרועותיי, ממרחק רב, הן קירותיו של בית עכשיו, ביתו של הילד שלי. ובין הקירות שסוככתי, שמעתי תינוק בוכה. שמעתי אישה צוחקת, ומים שורקים, ושמש קיץ, ורוח מלטפת לחי רכה בימי שבת בגינה. ורחש אהבה, ואורות זמניים חולפים בלילה, וקולות שבחושך נשמעים רכים כל כך, רכים מדי.
וכל הזמן הזה, שנות תהום, מלך היער נח תחת ענפיי.
כשחזר שוב, כבר נצבע גזעי בלובן מושלם. כל מה שנותר ממני, פרט לשורשיי.
עמדנו שם בשקט. הרוח רטטה סביב, אך לא היו עוד ענפים שינועו וידברו בה.
הילד נראה זקן ועצוב. האם לא שמרו עליו ענפיי? האם קירות העץ לא הגנו על אושרו, או שמא חלף לבדו, כאורות זמניים של לילה? האם בגלל זה חזר?
"אני רוצה סירה", אמר בסוף, אולי לא לי, אלא לעצמו. "שתיקח אותי הרחק, הרחק מכאן".
הוא הניח עליי יד, מקומטת כטביעות אצבעותיי. מדד אותי בחיבוק, במוטת זרועותיו. "אני מצטער", אמר.
כשגזעי פגע באדמה, הרגשתי קל יותר מאי פעם.
ימים רבים אחר כך, נחת על גזעי דרור אחד. הוא סיפר שראה את הילד שלי, בלב ים, שט על פני המים הגדולים בסירה לבנה, מהירה. לא שאלתי מהו הים. הייתי מאושר.
העננים התחלפו באחרים, שאפילו לא זכרו כיצד סבי-סבי-סביהם צחקו, כשעוד הייתי חשכה, רעיון, שיר, התחלה. כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל… וגם כשגדלתי, ענפיי בקירות הבית, וגזעי שעכשיו הוא סירה, והילד שלי, כולם מנסים עדיין לגעת מעלה.
לא שמעתי כבר את העננים, אם צחקו. שוב קרבתי לאדמה, לחזור לאותה חשכה. להיות שוב חלום.
שנים ארוכות חלפו. תהום של זמן.
כבר לא הנעתי בדמיון את ענפיי. לא צימחתי תפוחי חלום, בלילה.
ויום אחד, הילד חזר. הוא לא אמר כלום. תווי פניו נעשו חרושים, כקליפת הגזע ממנו בנה סירה. זרועותיו צמקו, כענפים כמושי שרב. הוא נראה עייף מאוד, הילד שלי. מלך היער.
עמדנו שם שעה ארוכה. נצח שלם.
סביבנו התחלפו שמשות וילדים גדלו ועצים נפלו ביערות שלא היה בהם איש שישמע.
האור התחלף, הזהיב וכבה, חוזר והולך, שב ונשנה.
עמדנו בנצח, אני בשורשיי, הוא בענפי זרועותיו.
לבסוף, לאט לאט, תוך שהוא חורק בשיניו, שלח הילד יד אחת מטה, ועוד אחת, והתיישב לנוח בגומחה, ששיקעו בגזעי הגשם, הגעגוע והזמן.
"אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד. "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאוד".
וישבנו שם, יחד, בלי לומר דבר. כי הוא כל כך קטן, ואני כל כך לנצח.
והייתי מאושר.
