העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

12 בפברואר 2009 | מאת בן

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

ראשים מדברים

ראשים מדברים

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com

ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות – גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך – ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.



מלך היער

9 בפברואר 2009 | מאת בן

"כי ממנו תאכל
ואותו לא תכרות
כי האדם עץ השדה
"
-דברים כ', י"ט

"כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה
…"
-נתן זך


איני זוכר מנין באתי.

תחילה היה חושך גדול, וסביבי הייתה רק תהום. ואני הייתי רעיון, או חלום, של מישהו או משהו אחר.

אחר כך, הייתי שיר. וכשסיימו לשיר אותי, נפלתי מטה בדממה רכה. זה לא כאב כשפגעתי באדמה. ואז לאט, סחוף רוחות ושטוף מים, שקעתי בה.

אותה רוח שתלה אותי בקצה של שדה קוצים, ששרפה השתוללה בו פעם, והאדמה שלו עוד לא הספיקה להצעיר מחדש. שם הכיתי שורשים, באדמה החרוכה, וחיכיתי לגשם ימים רבים. הגשם לא בא, עננים כבדים ושמנים התגלגלו מעליי וצחקו מלמעלה, כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל, ענפיי תמיד ינסו לגעת בהם ואף פעם לא יצליחו.

חיכיתי לגשם שוב. העננים רקדו בשמיים כל האביב וכל הקיץ וכל הסתיו. בחורף הנצתי. האדמה שנרטבה גם היא החלה לעטות ירוק. לאט לאט צמחתי, שולח ענפים חדשים למעלה, אל העננים הצוחקים והצודקים תמיד.

ויום אחד הייתי לעץ. לא זוכר איך. גזעי צמח סביבי בלי שאשים לב, אולי.

יום אחד הרגשתי במורד גבי ליטוף עדין, וצחוק רך. ילד בא וטיפס, ואסף בידיו הקטנות את עליי הנושרים. שמחתי שלא ירקבו עוד סתם לצד שורשיי, שמישהו אחר ישמח בהם עכשיו, כשאין הם יכולים עוד להצל, עליי. כשהילד צחק, זה כלל לא נשמע כמו צחוק של ענן.

הילד סיפר לי סודות, ואני סיפרתי לו גם. הוא העביר את טביעות אצבעותיו על טביעות גזעי, ולבש על ראשו כתרים, עשויים מעליי. אני מלך היער, אמר. שאלתי, מהו היער? אך הוא לא ענה.

יום אחד, באמצע משחק, עצר הילד ואמר, אני רעב. שאלתי, מהו רעב? אך הוא לא שמע. אין לך איזה תפוח? שאל. ניסיתי להזכר. חיפשתי בשורשיי, בגזעי, בענפים הרכים עדיין. ואז מעומק נסתר, הרגשתי את דמי זורם בעורקיי, מהשורש אל קצות הענפים. פרי אדום החל להופיע בקצה אצבעותיי. צימחתי בשבילו תפוח, והוא קטף בלי דעת ונגס עד ששבע. ואז נרדם.

כל הלילה צמחו תפוחים, אדומים כדם, ובבוקר הוא קטף מהם בשקט, והלך, צועד על שני גזעים רכים, שונים כל כך משלי. ראיתי אותו נעשה קטן יותר וצועד, צועד דרך השדה הצהוב. נעלם.

אהבתי את הילד, נורא. והילד היה מאושר. הוא חרט בתחתית גזעי צורה, ואמר שזה לב. שאלתי מהו לב, אך הוא לא הקשיב. חשבתי לעצמי, אולי הלב הוא אותו עומק נסתר, המצמיח תפוחים ומשנה עונות סביב. המביא את האביב, ומנחם בסתיו. והזמן חלף לו, ואני צמחתי. גם הילד צמח. יום אחד חרט על גזעי לב אחר. שם לא שלי. אהבה שלו, חדשה.

הילד נעלם לתקופות ארוכות, לפעמים שעות, לפעמים ימים. כשלא היה לידי, שרתי לנחל. פעם לא בא עונה שלמה.

הקיץ ניחם אותי, אך זרועותיו הבוערות גירשו את עליי, ושורשיי צמאו מאוד מנשיקתו. עשבים שוטים צימחו סביב שורשיי, ולא היה מי שיעקור אותם.

יום אחד, הילד חזר. נופפתי אליו מרחוק בזרועות העץ שלי, הכבדתי את תפוחיי הכואבים מגעגוע, שייפלו לקראתו, לכבודו. כמה גדל, הילד. ראיתי כשהתקרב, דרך השדה ששביל נסלל עליו בינתיים. ילד גדול, אולי, אבל עדיין ילד.

ראיתי בעיניו עצב, כאילו קומתו החדשה הכבידה עליו. בעצמי זכרתי את כובד הגזע, את עול העונות, משקל הימים החולפים תחת ענן. ראיתי איך גם זרועותיו צמחו, והבנתי שכמוני, גם הוא תמיד ינסה לגעת באפור-הכחול-השחור של מעלה. כמוני, אולי תמיד לא יצליח.

אמרתי בלחש, בוא, ילד. תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים שלי ותאכל את התפוחים. תשחק בצלי ותהיה מאושר. הילד משך בכתפיו, ואמר, אני גדול מדי לטפס, גדול מדי לשחק. אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. "יש לך כסף?", שאל, ואני שאלתי מהו כסף, אך הוא לא שמע.

כשהתפוח הראשון נפל פתאום, הרגשתי קל יותר.

הילד טיפס שוב על גזעי, ללא צחוק הפעם, וידיו כמו הרוח, תלשו את פירותיי. שמחתי, הבנתי שאולי כך ישיג את מבוקשו, אולי כך ישמח. ידעתי שכל עוד הוא קוטף מתפוחיי הוא כאן, ואוכל לשיר לו, ולשמוע אותו שר. והייתי מאושר.

אך תפוחיי אזלו, דמי נגמר. ואחרי אותו יום הילד שוב לא בא, ימים רבים, הרבה לילות.

העננים התגלגלו מעליי בדממה, אותה עונה. המטר היה קצר וכואב, וחסר רחמים. הציפורים המעטות שעצרו על ענפיי לדבר, מדי פעם, מיהרו עתה תחת ענני הסופה, לארצות חמות יותר.

יום אחד נחת דרור אחד על ענפי, והציע לי להחליף את שורשיי, בכנפיו. אך לפני שהספקתי לחשוב, לענות, הוא פרש את כנפיו הבהירות, ונקש במקורו, ורגע אחר כך כבר קרע עננים במעופו המהיר דרומה. קח אותם, לא הספקתי לומר. תן לי כנף וקח את שורשיי.

רוח גדולה נשבה בימים שאחרי, ועליי כזבו ונפלו. נותרתי עירום, בקצה השדה שלי, שנעשה יותר קטן עם כל שנה. הרוח הרעיד את ענפיי, ואז שבר אחד בקול ברק ורעם. לא הרגשתי דבר. הבטתי מטה וראיתי אותו. הילד שלי. שגדל. הוא חזר.

שיערו הכהה הבהיר טיפה, ונעשה יותר דק. קומתו גבהה, אך גבו כבר לא נמתח כגבו של מלך יער. הוא הרים את הענף בפליאה, הביט מעלה, ומבטו שאל.

"אני רוצה בית, שיהיה לי חם", אמר הילד, לעצמו אולי. "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?". עניתי מיד, בשקט, בניד ענף. שמחתי כל כך.

כשהענף השני פגע ברצפה, הרגשתי קל יותר.

הילד שוב טיפס על גזעי, כמו אז, כשהוא היה מלך היער, ואני הייתי העץ הכי גבוה בעולם. ועננים שהתגלגלו מעלינו ביחד, לא העזו לצחוק, לא עצרו להוריד גשם אפילו פעם אחת.

ענפיי נחתו לארץ, נחים על שורשיי, עד שאהבתו הותירה ממני גזע בלבד. בשמיים למעלה קרא דרור, בשיר נפלא.

כשהלך הפעם, לא חזר זמן רב. לילה אחד, בעת שישנתי, מישהו סייד את גזעי בלבן. לא הוספתי לצמח עוד תפוחים, לא היה בשביל מי, או בשביל מה.

ולפעמים הרגשתי את ענפיי החסרים, נעים ברוח. לפעמים הרגשתי איך זרועותיי, ממרחק רב, הן קירותיו של בית עכשיו, ביתו של הילד שלי. ובין הקירות שסוככתי, שמעתי תינוק בוכה. שמעתי אישה צוחקת, ומים שורקים, ושמש קיץ, ורוח מלטפת לחי רכה בימי שבת בגינה. ורחש אהבה, ואורות זמניים חולפים בלילה, וקולות שבחושך נשמעים רכים כל כך, רכים מדי.

וכל הזמן הזה, שנות תהום, מלך היער נח תחת ענפיי.

כשחזר שוב, כבר נצבע גזעי בלובן מושלם. כל מה שנותר ממני, פרט לשורשיי.

עמדנו שם בשקט. הרוח רטטה סביב, אך לא היו עוד ענפים שינועו וידברו בה.

הילד נראה זקן ועצוב. האם לא שמרו עליו ענפיי? האם קירות העץ לא הגנו על אושרו, או שמא חלף לבדו, כאורות זמניים של לילה? האם בגלל זה חזר?

"אני רוצה סירה", אמר בסוף, אולי לא לי, אלא לעצמו. "שתיקח אותי הרחק, הרחק מכאן".

הוא הניח עליי יד, מקומטת כטביעות אצבעותיי. מדד אותי בחיבוק, במוטת זרועותיו. "אני מצטער", אמר.

כשגזעי פגע באדמה, הרגשתי קל יותר מאי פעם.

ימים רבים אחר כך, נחת על גזעי דרור אחד. הוא סיפר שראה את הילד שלי, בלב ים, שט על פני המים הגדולים בסירה לבנה, מהירה. לא שאלתי מהו הים. הייתי מאושר.

העננים התחלפו באחרים, שאפילו לא זכרו כיצד סבי-סבי-סביהם צחקו, כשעוד הייתי חשכה, רעיון, שיר, התחלה. כי אני כל כך קטן, והם כל כך לנצח, וגם כשאגדל… וגם כשגדלתי, ענפיי בקירות הבית, וגזעי שעכשיו הוא סירה, והילד שלי, כולם מנסים עדיין לגעת מעלה.

לא שמעתי כבר את העננים, אם צחקו. שוב קרבתי לאדמה, לחזור לאותה חשכה. להיות שוב חלום.

שנים ארוכות חלפו. תהום של זמן.

כבר לא הנעתי בדמיון את ענפיי. לא צימחתי תפוחי חלום, בלילה.

ויום אחד, הילד חזר. הוא לא אמר כלום. תווי פניו נעשו חרושים, כקליפת הגזע ממנו בנה סירה. זרועותיו צמקו, כענפים כמושי שרב. הוא נראה עייף מאוד, הילד שלי. מלך היער.

עמדנו שם שעה ארוכה. נצח שלם.

סביבנו התחלפו שמשות וילדים גדלו ועצים נפלו ביערות שלא היה בהם איש שישמע.

האור התחלף, הזהיב וכבה, חוזר והולך, שב ונשנה.

עמדנו בנצח, אני בשורשיי, הוא בענפי זרועותיו.

לבסוף, לאט לאט, תוך שהוא חורק בשיניו, שלח הילד יד אחת מטה, ועוד אחת, והתיישב לנוח בגומחה, ששיקעו בגזעי הגשם, הגעגוע והזמן.

"אני לא צריך הרבה עכשיו", אמר הילד. "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאוד".

וישבנו שם, יחד, בלי לומר דבר. כי הוא כל כך קטן, ואני כל כך לנצח.

והייתי מאושר.



דוס מכה שנית

31 בינואר 2009 | מאת בן

אחרי שחדשות ערוץ 2 חשפו (via עידוק) את ההאקר החרדי "דוס" שהתנכל לשרתי אתר מפלגת "ישראל ביתנו", מכה הפטיש העברי בשרתים של DreamHost, ספק בו מתארחים אתר זה ולא מעט בלוגים ישראליים אחרים. לשירות האחסון הזה הגעתי לפני שנה-שנתיים, כמו אחרים יש להניח, מהפניה באתר של מחייה הוורדפרס העברי יניב רן הרטשטיין, שגם מתארח שם. עד היום, יש לציין, הכול עבד מצויין.

אז, דוס. שישי בלילה. שבת כבר, אפילו. עכשיו פורצים? מה עם קצת שמירה על השבת? מה עם קצת אהבת לרעך כמוך? מה עם קצת לתת לי פאקינג לשמור טיוטה?



לקרוע את הבתים האלה

30 בינואר 2009 | מאת בן

סרטים, בנוסף לאהבתי לקולנוע עצמו, תמיד היו מבחינתי מקור נהדר למוזיקה. "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kiss Me", של U2, היה מוצלח ובאטמני בהרבה, לדעתי, מהסרט שהוליד אותו. בכלל, מוזיקאים פופולריים בולטים שעובדים בתעשיית הקולנוע אינם מחזה נדיר ונראה שטוב שכך. חלקם תורמים יותר מרק שיר. ג'וני גרינווד לבית רדיוהד, לפני דודו טסה, הלחין את הפסקול ל-"בסוף יהיה דם" הכמעט-זוכה אוסקר. ביורק רקחה פסקול מופלא ל-"רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר (גם בזכות ת'ום יורק), ואדי ודר הלחין את הפסקול המוצלח של "Into the Wild" (פספוס גדול של מפיצי הסרטים בארץ). סקין, האמת, אולי קצת פחות מעניינת את רוב העולם מאז פירוקה של סקאנק אנאנסי, אחד מההרכבים הכי אנדר-מוערכים בניינטיז לטעמי, שדווקא זכו להצלחה אירופאית (וישראלית. הם אפילו הופיעו ב-"עיר הנוער" בחיפה). אבל היא לא הפסיקה לעניין אותי. אז אפשר להבין שהייתי סקרן כששמעתי שיש לה שיר חדש שאני לא מכיר, ועוד יותר סקרן כשהבנתי שזה שיר פסקול-י.

השיר, "Tear Down These Houses", היה מועמד לפרס האוסקר האיטלקי (הם קוראים לו הפרס ע"ש דויד די דונטלו). השם שלו גרם לי בהתחלה לרפרנס קל למלחמה האחרונה. ויש בזה משהו, כי זו עוד בלדת רוק עם הקול האגרסיבי והמזוהה הזה של סקין (אם כי, מאז הסקאנק, היא קצת התרככה). מי שעקב בשנים האחרונות ראה שהיא שחררה עד היום שני אלבומי סולו, שהכילו אי-אילו פנינים, אבל בשורה התחתונה לא באמת סיפקו את הפאנץ' והאטיטיוד של ימי הלהקה. אז גם השיר הזה לא באמת נוסק לגבהים של "Weak" או "Brazen" (או לשפל של "Pickin on Me", שיר נפלא ודי אנונימי מהאלבום השני של הלהקה) אבל משהו, בחריקה הקטיפתית הזו של הקול של סקין, פשוט עושה לי נעים. משהו כמעט נוסטלגי. הקליפ עצמו גרם לי לרגע לפלאשבק לזה של "Secretly", מאלבומה האחרון של להקת-האם, אבל הפעם זה לא קליפ עם סרט רקע מומצא, אלא כמובן קטעים מהסרט האיטלקי "Parlami D'amore" שבפסקולו כלול השיר.



בלונדינית וארבע קושיות

29 בינואר 2009 | מאת בן

דברים שקורים בזמן שאתה ישן.

1. מייל ששיגר בשעות הקטנות של הלילה \ בוקר איתמר כהן, לשרת החוץ הנוכחית \ ראש הממשלה בפוטנציה, ציפי לבני:

שלום לכבוד שרת החוץ.
אבקש את תשובותייך לארבע השאלות שמופיעות כאן.
בכבוד רב,
איתמר כהן (אופנן)
מכותבים למייל זה:
עבודה שחורה;
עיתונאים מגל"צ, רשת ב', ערוץ 2, "דה מארקר" ו"מעריב";
בלוגרים ואזרחים מרשימת התפוצה שלי.

"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)

ניתן רק לחכות ולראות אם היא אכן תענה לו (יס, she can). בינתיים, אם בא לכם להפציץ את שרת החוץ בקושיות משלכם, או סתם ספאם בריא, אלו הן כתובות המייל הרלוונטיות (לחיקוי שלה ב-"ארץ נהדרת" יש כתובת משלו @מאקו, כמובן).

2. ולפוליטיקאי אחר שיענה בקרוב על שאלות. ניצן הורוביץ אמור היה להגיע לסינמטק שדרות בזמן עופרת יצוקה, להרצאה במסגרת "חברה בעם", בעקבות הסרט "וול-E". אבל כשהתותחים רועמים המקרינים בורחים, והאירוע בוטל. עכשיו יש תאריך חדש: 1.2.09, שבע וחצי. בואו לראות את הרובוט הקטן והחמוד עם המסרים הירוקים והמודעות לאיכות הסביבה (ואת וול-E גם).

קלפי למיחזור הצבעות משנים קודמות יוצב בכניסה לסינמטק



פאק, יש לו ניוברי

| מאת בן

אחרי הפאקינג הוגו והפאקינג נביולה, מגיע תורה של מדליית ניוברי. רק שהפעם, זו ספרות ילדים, אז מצנזרים, גם אם אתה ניל פאקינג גיימן.
הסופר\יוצר-קומיקס\תסריטאי הבריטי, איש רהוט, מנומס ומנוסח-היטב בימים שכתיקונם, שנוטה לקלל רק בעת קבלת פרסים ספרותיים חשובים, מתאר ביומן שלו את מחשבותיו ברגע קבלת ההודעה (תרגום חופשי):

אתה על רמקול בשיחת טלפון עם לפחות 14 מורים וספרניות ואנשים נהדרים וחכמים וטובים שכאלה, חשבתי. אל תתחיל לקלל כמו אז כשזכית בהוגו. זו הייתה מחשבה חכמה, שכן אחרת היו עולות קללות אדירות, עצומות, ובנות-ארבע-אותיות. כלומר, בשביל זה הן קיימות. נראה לי שאמרתי, "כוונתך שהיום יום שני?".

(מרילי-הסוכנת-שלי: "לא קיללת, נכון?", אני: "לא.", היא: "או יופי").

"ספר בית הקברות" (The Graveyard Book), ספרו האחרון של ניל גיימן, זיכה אותו בפרס הנחשב בעולם ספרות הילדים. הפרס, הניתן על-שם ג'ון ניוברי, מו"ל בן המאה ה-18 שפרסם ספרי נוער (ותודה לויקי), מוענק על-ידי ה-ALA, התאחדות הספריות של אמריקה. גיימן הסביר את חשיבות הרגע המסויים הזה עבורו: חבורה של ספרנים וספרניות מסתכלים על הספר הקטן שהוא כתב ומכריזים שהוא ראוי "For the ages". לעידנים. חדווה קלינהנדלר מ-"בלי ניקוד, בלוג ספרותי", קראה את זה קצת אחרת:

תגובתו הנלהבת של הסופר:

"מעולם לא חשבתי שאזכה בניוברי. הפרס הזה הוא פרס שמביא איתו הכרה ומיסוד, במובן הטוב ביותר של המילה. כשיש לך פרס כזה, ספרנים מציעים את הספר ואומרים `הנה ספר שמתאים לגיל הזה`. ואני הרי כבר רגיל כל כך לעבוד בשוליים, וגם ליהנות מכך."

לא נורא, הכוונות ודאי היו טובות. ותבקרו שם לרגע בכל זאת, היא אימבדה וידאו-טריילר ספרותי קטן ונחמד בהקראתו של גיימן, לאותו ספר זוכה ניוברי.

בינתיים, בראיון שנתן גיימן ל-Today Show, הוא הספיק גם לגלות לעולם שאת הסרט לפי "ספר בית הקברות" יביים ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), אחד שכבר יודע דבר או שניים על אל-מתים. הרבה לפני כן, יגיע "קורליין" למסך הגדול. יש למה לחכות.

כאן ניתן לשמוע את גיימן מקריא את "The Graveyard Book".]

[*עדכון: מסתבר שהוא כן קילל, בסופו של דבר]

מתוך "The Graceyard Book", אייר: דייב מק'קין

מתוך "The Graveyard Book". אייר: דייב מק'קין



אני חושב שלזה מתכוונים כשאומרים 'בטא'

28 בינואר 2009 | מאת בן

כן, העיצוב לא מושלם עדיין, ואני לא באמת יודע CSS כמו שהייתי רוצה, ולא תרמתי את הערך "לרלורים" למאגר של דורבנות, או הצגתי את עצמי כראוי, ואין הרבה סיכוי שמישהו יקרא את זה, גם ככה, בינתיים. אבל אם אני אמשיך לחשוב על מה הנושא המושלם לפוסט הראשון, אני לא אכתוב אותו אף פעם. אלא אם כן, כמובן, אני כותב אותו עכשיו.

אז את הבייסיק לגביי ניתן לקרוא בפינה הימנית העליונה של המסך. השאר, קישורים, אודות, שיפצורים טכניים וווידג'טים מיותרים, יגיעו אני מניח עם הזמן.

וולקאם טו מיי האמבל דומיין. הוא קטן ורחוק ולא מקבל הרבה שמש, עדיין, אבל הוא לגמרי שלי והוא לגמרי כאן.

לט דה לרלורים בגין.

חפש את בועת הטקסט של 'לרלורים' באילוסטרציה הבאה

לרלורים. אילוסטרציה.